<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"ה</h1>
<h2>דף ע.</h2>
שאלת ישראלית שכרה בית מגויה ודרה שם ונתנה שם יינה, וראתה בדק בבית ואמרה לגויה שתתקן הבית ואם לא תניח לה ביתה ותצא. והישראלית הולכת מבית זה לחוג את חג הסוכות בעיר אחרת ומפתח ביתה בידה. ואמרה לה הגויה כשתשובי אתקן לך הבית, מתי תשובי. אמרה הישראלית לאחר החג. והגויה המתינה עד מחרת החג אחר חצות כשראתה שלא באתה הישראלית, פתחה הפתח והכניסה שם פועלים, ולא באה הישראלית עד עולת המנחה. והיו שם חביות יין ומגופות עליהם אבל לא היו טוחות בטיט. יין זה מה אנו בו, מי נאמר כיון שהמתינה עד חצות ולא באה, ויש לגויה שייכות בבית כדי לתקן הבית ואינה נתפסת כגנב הרי זה אסור, וכדאמר רבא באושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי ואשתכח גוי דהוה קאי ביני דני אם נתפס עליו כגנב שרי ואם לאו אסור, או דילמא כיון שהודיעה הישראלית שתבא מחרת החג, אף על פי שנכנסה שם הגויה נחפזת היא לצאת ואין פנאי לנסך, כבולשת שנכנסה לעיר. וכל שכן זו שלא מצאה הגויה והפועלים בין החביות אלא לצד אחר של בית. תשובה מסתברא שהיין מותר. שאף על פי שהבית של גויה, כיון שאין הגויה דרה שם באותה חצר, אפילו לא היה מפתח וחותם ביד הישראלית מותר. דעד כאן לא שנו בברייתא בפרק רבי ישמעאל [ע' ע"ב] בלוקח או שוכר בית מגוי ואין הישראל דר באותו חצר שאם אין מפתח וחותם ביד ישראל שהוא אסור, אלא כשהגוי דר שם באותה חצר, וכדקתני אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי, כלומר בחצר שהגוי דר בה, הא אין הגוי דר בה אף על פי שישראל דר בחצר אחרת ואין מפתח וחותם בידו מותר. והלכך אילו לא ראינו שנכנסה שם לא היינו חוששים לה כלל. אלא שאתה בא לפקפק עליו, מפני שקבעה לה זמן לתקן הבית אחר החג, ונכנסה שם ממחרת החג אחר שהמתינה שיעור כדי שתבא הישראלית ממקום שביתתה. ואפילו הכי אין לאסור היין בכך, שהרי חזרה לאחר החג דלא הודיעה שהיא מפלגה, דבכל שעה ושעה היא מתיראת שמא עכשיו תבא, ואפילו הפליגה טובא ולא באה, ואף על פי שיש לה שייכות בבית לתקנו, כיון שאין לה שייכות (בבית) ביין ולא נעלה במנעול מבפנים, וכמניח יינו בקרון ובספינה וכמניח גוי בחנותו [ס"ט ע"א], וכל הנהו עובדי דפרק השוכר [ע' ע"א] כשנעלו היה. ואפילו ההיא דאושפיזא דאשתכח גוי ביני דני כשנעל היין. וכן פירש הראב"ד ז"ל, וראיה הברייתא דנעל הפונדק דקא מייתי עלה. וכן ודאי נראה כדבריו. ואין חוששין שמא נעלה אלא אם כן ראינוה ממש שנעלה, וכדמוכח התם [ס"ט ע"ב] בצריכותא דקרון וספינה וחנות. ואף לרש"י ז"ל דנראה שפירש אפילו כשלא נעל ולא כפשטה דמילתא דאשתכח ביני דני, הא קא פריש איהו ז"ל טעמא דלא דמי למניח נכרי בחנותו, משום דרגלים לדבר הואיל ונכנס שלא ברשות ולולא שנכנס לנסך למה נכנס. ובנדון שלפנינו אין רגלים לדבר לאיסור אלא להיתר, שהרי נכנסה לתקן ביתה והרי זה כמניח נכרי בחנותו. ועוד דהכא מימר אמרה הגויה, כיון דקבעה זמן לתקן מדכרא ישראלית לחמרא ואתיא. וגדולה מזו אמרו בעובדא דישראל וגוי דהוו יתבי בארבא ושמע ישראל קל שפורא דבי שימשי קם סליק, ושרייה רבא לחמרא מהאי טעמא דמימר אמר השתא מדכר לחמריה ואתי, ואף על גב דהוה יתיב חמרא בהדי גוי ביממא ובליליא בלא מפתח וחותם והלך ישראל חוץ לתחום ושבת שם. ומכל מקום מה שבאתה להתיר כשנגעה ביין בעת כעסה, אינו נראה כן, חדא דתינח היה שיש לך לתלות בכעסה כיון דשהתה כל כך לבא ואחרה מן המועד אבל פועלים מאי איכא למימר. ועוד דאין לך מגע גופו ביין שיהא מותר בשתיה אלא לרבי שמעון [ס' ע"ב], ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דאסרו בשתיה במדדו בין ביד בין ברגל, ואפילו בנגיעה על ידי דבר אחר אסרו בשתיה ואף על פי שמעשיו מוכיחים שאינו מתכוין לנסך כהתיז את הצרעה בקנה. ועוד דאמר רב אשי בזורק כל שבזב טהור בגוי אין עושה יין נסך, ואקשינן ממתניתין דקתני נטל חבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה בבית שאן והתירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא, ופריק לה רב אשי דאזיל מיניה ומיניה, כלומר שהיה מסתרך ולולי שהיה בחמתו (לא) היינו חוששין שמא נגע בכוונה, אבל השתא אין חוששין שמא נגע בחמתו, וקיימא לן כרב אשי, ולפיכך התירוהו ואפילו בשתיה. ואפילו ההיא אפשר לפרש דלא התירוהו אלא לימכר, לפי שנגע בו עם דפני הכלי שהיה מסתרך בו, והתירוהו רבנן דרבי שמעון משום דכל שבחמתו יש כאן הוכחה שלא שכשך בו לכוונת נסוך אלא כעין מדדו או להעביר את המרותחת. אלא לכאורה נראה יותר דאפילו בשתיה התירוהו ומשום שלא (יגע) [נגע]. וההיא דגרסינן בירושלמי פרק רבי ישמעאל [פ"ד הי"א] דקא מייתי מינה ראיה דאין הגוי עושה יין נסך בחמתו, דגרסינן התם גוי מהו שיעשה יין נסך בחמתו נשמעינה מן הדא ארמאה הוה ליה קופא ממעצרתא אתא ישראל וזלף בהן חמרא אתא ארמאה מן סולתיה וחפנין לגובא אתא עובדא קומי רבנין אמרי אין הגוי עושה יין נסך מחמתו, והתם נמי אין עושה יין נסך גמור קאמר, כלומר ליאסר בהנאה, הא בשתיה אסור לרבנן דרבי שמעון וקיימא לן כוותייהו. ואי נמי הנך רבנין דירושלמי לאו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון נינהו אלא רבנן דעלמא דסבירא להו כרבי שמעון. ולכאורה ההיא רבי שמואל משמיה דרבי אבהו אמרה, ושמואל ורבי אבהו כרבי שמעון ס"ל להתיר כל הנך דמתני' כרבי שמעון אפילו בשתיה. דגרסינן התם בירושלמי רבי אבין בשם רבי שמואל הלכה כרבי שמעון רבי אבין בשם רבי שמואל אני כפרת רבי שמעון שהיה מתיר בשתיה או אסור בהנאה א"ר ירמיה בשם רבי אבהו אין הגוי עושה יין נסך בזריקה גוי מהו שיעשה יין נסך בחמתו וכו' כדאיתא התם, דאלמא לכאורה כולה רבי שמואל ור' אבהו אמרוה. ומכל מקום בין כך ובין כך אי אפשר להתיר נוגע ממש בחמתו בשתיה, אלא שהנדון שלפנינו נראה להתירו מצד אחר כמה שכתבתי.
